<h1>ספר החינוך מצוה תר"ח</h1>
<h2>דף צ:</h2>
שלא לאכול מעשר שני באנינות, וענין מעשר שני כתבתיו בסדר ראה אנכי עשה י' בסימן תמ"ה [מצוה תע"ג]. וענין האנינות דאוריתא הוא מי שמת לו אחד מקרוביו שהוא חייב להתאבל עליהם ואותו היום שימות ויקברנו נקרא אונן, ובפירוש אמרו זכרונם לברכה שיום מיתה וקבורה בלבד הוא עיקר האנינות דאוריתא, וביום דוקא ולא בלילה, שנאמר [ויקרא י'] ואכלתי חטאת היום, ודרשו זכרונם לברכה [זבחים ק' ע"ב] היום אסור ובלילה מותר, ועל זה נאמר [דברים כ"ו] לא אכלתי באוני ממנו, לומר שאם אכל באנינות היה עובר, ולא מעשר שני בלבד אסור לאכלו באנינות אלא אף כל הקדשים מי שאכלן באנינות לוקה עליהן. משרשי המצוה לפי שהקדשים שולחן גבוה הם ואין ראוי למי שהוא דואג וכואב מאד בלבבו ליקרב אל שולחן המלך, ועל דרך משל כענין שכתוב [מגילת אסתר ד'] כי אין לבוא אל שער המלך בלבוש שק, ועוד טעם אחר כי באכילת הקדשים תמצא כפרה אל הבעלים, וכענין שאמרו זכרונם לברכה [פסחים נ"ט ע"ב] כהנים אוכלין ובעלים מתכפרין, ואין ספק כי באכלם את קדשיהם היו אוכלין אותם בכוונה ובדעת שלם וכל מחשבותם וכל תנועותיהם נכונות נגד השם, ובהיות האדם צעור דואג וחרד ביום מות קרובו אין דעתו וכוונתו מיושבת כלל, ועל כן אין ראוי לאכול קדשי שמים, וכשר הדבר בעיני אומרו. מדיני המצוה מה שאמרו זכרונם לברכה שאין חיוב מלקות לאוכל מעשר שני באנינות אלא לאוכל אותו בירושלם, ומה שאמרו שהאוכל אותו באנינות דרבנן שמכין אותו מכת מרדות, ואיזהו אנינות דרבנן זה הלילה שאחר יום הקבורה, וכן כל הימים שישתהה המת בין יום מיתה וקבורה. ויתר פרטי המצוה ומשפטי האנינות מבוארים בפרק שמיני מפסחים ושני מזבחים. ונוהג איסור זה בזכרים ונקבות בזמן הבית שהיה שם מעשרות דאוריתא, ועובר על זה בזמן ההוא ואכל כזית קדשים או מעשר שני באנינות דאוריתא לוקה.
